פסגת המוסיקה הקאמרית של הנדל 

גאורג פרידריך הנדל (1759-1685), סונטה מס' 4 ברה מז'ור לכינור ולקונטינואו, אופ' 1 מס' 13, רי"ה 371 HWV

הנדל נולד והתחנך בגרמניה, שהה בצעירותו באיטליה (1709-1706) והושפע ברומא מקורלי, מחשובי המלחינים של הבארוק האיטלקי, עבר לאנגליה ב-1714 והפך שם למלחין החשוב והפופולרי ביותר בזמנו. הוא התמקד בהלחנת אופרות, אורטוריות ויצירות תזמורתיות (סוויטות וקונצ'רטי) המשלבות את כל הסגנונות של תקופתו: האיטלקי, הצרפתי והגרמני. המוסיקה הקאמרית תופסת רק חלק קטן ביותר במכלול השופע של יצירתו.

המונח "סונטה" שימש באיטליה החל במאה ה-16 לכל יצירה שנועדה לנגינה בכלים (בשונה ממוסיקה קולית). היא באה מן הפועל האיטלקי suonare – לנגן. עד סוף המאה ה-17 כמעט כל הסונטות נועדו לכינור בליווי קונטינואו­ – הרכב ליווי הכולל כלי מקלדת (צ'מבלו) וכלי בס מלודי (כגון צ'לו או בסון). הכינור נותר הכלי הנפוץ ביותר לנגינת סונטות גם במאה ה-18. בראשית המאה ה-18 הכותרת "סונטה" מאפיינת שני סוגים של יצירות רב-פרקיות: סונטה קאמרית (sonata da camera) בשלושה פרקים (מהיר-אטי-מהיר) שנועדה לנגינה ביתית ועשויה לכלול פרקים בקצב של מחול, וסונטה כנסייתית (sonata da cheisa) בארבעה פרקים (אטי-מהיר-אטי-מהיר) שנועדה לנגינה בין פרקי התפילה בכנסייה ועל כן היא כוללת פרק מבוא כבד ורציני ולעומת זאת אין בה מקצבי מחול.

הנדל הלחין כ-20 סונטות לכלי סולו שונים (כינור, חליל, אבוב, חלילית) עם ליווי, מהן 6 סונטות לכינור. המספר אינו מוחלט עקב אי-ודאות לגבי האותנטיות של כמה מהסונטות שהופיעו בהוצאות מן המאה ה-18 ואף מן המאה ה-19. הסונטות של הנדל נכתבו בסגנון מעורב, המשלב את סגנון הסונטה הכנסייתית האיטלקית בארבעה פרקים בנוסח קורלי (עם פרקים אטיים נרחבים) עם הסונטה החילונית (הפרק האחרון הוא במקצב של מחול) ועם הסגנון הגרמני הרב-קולי (בפרק השני, המהיר). שיתוף הפעולה והקשר האישי שהנדל יצר באיטליה עם קורלי, שהיה כנר מהולל, השפיע על סגנון כתיבתו המבריק לכינור.

הסונטה ברה מז'ור נכתבה בסביבות 1750, והיא יצירתו הקאמרית האחרונה של הנדל. זוהי הסונטה הגדולה והטובה מכולן. היא עולה על כל הסונטות שקדמו לה בווירטואוזיות הנדרשת משני הכלים, הן הכינור הסולן והן כלי המקלדת, ובאצילותן של המלודיות. מכאן שהסונטה הזאת נועדה לביצוע קונצרטנטי מקצועי (יתכן אף עם המלחין עצמו ליד הצ'מבלו) ולא רק לביצוע ביתי בידי חובבים. שנה אחר כך הנדל שילב את הפרק האחרון באורטוריה שלו  יפתח בפתיחה למערכה השלישית, כדי להוסיף ברק לסצנת הופעת המלאך.

הפרק הראשון (Affetuoso, בחיבה) פותח במהלך מלודי חריג, החוזר שוב ושוב במהלך הפרק: נונ-אקורד שבור (רה-פה דיאז-לה-מי). מהלך מיוחד זה יוצר מתח אך גם מעניק לפרק אופי מכובד.

בפרק השני (Allegro, מהיר) המהירות הולכת ומואצת עם התקצרות הערכים הריתמיים. מרקמו פוגלי – רב-קולי עם חיקויים. החיקויים מתנהלים בין הכינור לתפקיד הבס של כלי המקלדת באופן שאינו אופייני לתקופה ולז'אנר, כאשר כלי המקלדת נתפס על פי רוב כמלווה גרידא.

הפרק השלישי (Larghetto, נרחב) כתוב במינור, המעניק לו גוון קודר. המלודיה המקושתת בכינור מלווה באקורדים פועמים במקלדת.

לפרק הרביעי (גם הוא Allegro) קצב ריקודי – זהו מעין פספייה במקצב מנוקד (ארוך-קצר). הוא בנוי משני חלקים – הצורה האופיינית לריקודים בתקופת הבארוק.                          

היצירה תבוצע בקונצרט צהריים באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, יום חמישי, 10 באוקטובר, בשעה 13:00

                                                                                                                                        © ענת שרון